אודות

.facebook_1498582397702

מושב הזורעים הינו מאבני היסוד של ההתיישבות היהודית בגליל, הן ברף הרוחני והחינוכי והן בחיבור לארץ ולחקלאות. המושב הולך וגדל באופן משמעותי ועובר תהליך של מעבר ממושב חקלאי לישוב קהילתי.

מושב הזורעים הינו מושב אשר החל את דרכו כ"חומה ומגדל" לפני כ-78 שנה. מייסדי היישוב היו חלוצים דתיים יוצאי גרמניה, ב1946 הצטרפו אליהם קבוצה גדולה של ניצולי שואה שבחרו להתיישב בהזורעים, וב1958 הגיעה קבוצה נוספת של עולים מצפון אפריקה וכולם יחד ניהלו במקום אורח חיים שיתופי והתמודדו עם אתגרי החיים והחקלאות שהיו אז.

המרקם היחודי הקיים במקום זה אפשר לעמוד יחד בגבורה מול האתגרים המורכבים. תחושת המשפחתיות העוטפת בשגרה, בחגים, באירועים מיוחדים וכלה ברגעי קושי, וחיי הרוח שהיוו בסיס איתן אשר מהווה עמוד שדרה, ומקנה חוסן קהילתי, והרגשה שכל פרט הוא חלק משרשרת שאותה יש לשמר.

המושב הוקם והתקיים מתוך מסירות נפש וחוסר-תנאים בסיסיים. המושב שהיה מושב חקלאי ובו כ-100 משפחות, נפתח ב-15 השנים האחרונות לתושבים (שאינם חברים באגודה החקלאית) בעלי מקצועות חופשיים מכל הסוגים. ובחסדי ה' יש במושב כיום כ-200 בתי אב וכ- 900 נפש. ואנחנו בפיתחה של הרחבה נוספת ותוך 10 שנים הזורעים צפויה להגיע ל- 350 משפחות.

בעשר שנים אחרונות נולדים בכל שנה בהזורעים ממוצע של 27 ילדים, ברוך ה'. הגדילה המואצת של הקהילה דורשת התיחסות והשקעה כדי לשמור על אווירת המשפחתיות שמאפיינת את המקום. הדברים באים לידי ביטוי במכלול החיים, בית הכנסת, חינוך, חיי תרבות, פיתוח, משאבים ועוד...

 

זכרונות - רחל לבני

 

שדות בקעת יבנאל, מוריקים, מצהיבים ומשחימים בעתם, יופיים והדרם מענגים כל רואיהם, כך היום וכך זה היה גם אז, רק הדומים שגדלו בצדי הדרך, אינם.

למטה, למטה צמוד לדפנות רכסי הגבעות שוכן מושבנו.

היום, 2017, הוא יישוב צעיר, תוסס, שופע נעורים, קולות הילדים הרבים נשאים באוויר וגם רחש גלגלי המכוניות הרבות!

הזורעים בשנות ה 40-50, עת היגענו הנה, היה מקום אחר!

היום, עדיין יש בו מן הסממנים שציינו אותו אז, אך הוא היה שונה, בהחלט שונה.

יום קיץ. הבה נסתובב בשבילים מעלי האבק, ריקים מאדם, דממה. הבתים הקטנים לצדי הדרך בה אתה הולך, חסרי כל ייחוד, עטורי קוץ ודרדר כולם, פה ושם עץ רימון. לשווא תחפש עץ שיעניק לך קצת צל, רכב פרטי לא נראה לעין, ה"אינטרנציונל" בעבודה. הנה בנין ציבורי, המחלבה, אליה מביאים הרפתנים את החלב בדים גדולים, ומכאן יועבר למשאית של "תנובה", קירות לחים, מדרגות מכוסות עובש, מראה עלוב.

לא רחוק משם "ארגז" גדול, ליפט בלעז, בו שוכנת הצרכנייה, בניהולו של נפתלי כהן, שהוא גם הנהג של ה"אינטרנציונל", ועוד איזה צריף ששימש מועדון, בפי הילדים "תפוז-רקוב", ולא נשכח את המרפאה ואת בית הכנסת, את כולם נשא הרוח ב"ה.

ובלילה, שומר נפשו לא יעז לשוטט בכפר, חושך מוחלט, רק הפנס או ה"לוקס" שבידך יובילו אותך, אור עששיות הנפט המבליח מחלונות הבתים, מעיד על נוכחות אנושית, הלילה מלא קולות, צרצור הצרצרים, קרקור הצפרדעים וייללת התנים מן השדות.

אך כל זה רק התפאורה, העיקר הן הדמויות הפועלות!

בני האדם שהיו כאן ופעלו בסביבה המתוארת, שוממה ומאתגרת, דורשת גאולה, אפשר להגיד.

מאין באו, מה הביא אותם דווקא הנה ומה הביאו איתם? לא שאלנו אותם, וזה חבל, אך אפשר להגיד דבר אחד, האנשים הללו, שונים כל כך איש מרעהו, באו לבנות ולהיבנות, להקים יישוב חקלאי, עם מעט מאוד ידע, לא מקצועי ולא על טבע הארץ, הם לא היו לבד, גם המוסדות המיישבים היו דלי נסיון, על חסר זה שילמו לא מעט. אך כנראה שכך בונים ארץ, בניסוי וטעיה, האנשים הללו, שלא נשכח, גלותיים, כל אחד נשא עמו פיסת גורל יהודי. ראויים הם שנזכור אותם, נאמר את שמותיהם, הם היו ממש, ממש הבסיס, היסוד שעליו קמה מדינת היהודים, בלי הגזמה.

הם עבדו קשה מאוד, למדו מן הנסיון, והשתדלו בכל כוחם, בתנאים לא קלים, לפרנס את עצמם בכבוד. אורח חייהם היה פשוט, בלבוש, במגורים, במאכל, בכל הצניעו לכת. נשים כיסו את תפארת ראשן במטפחת פשוטה ולא בתרבושים מן האגדה, שובל החצאית לא טאטא את הרחוב (היה מפריע בעבודת השדה), הבחורים בצבע חקי כך היה נהוג בישוב- פשטות. אני זוכרת את רובם, את החלוצים, את החיילים מה"בריגדה" ומהצבא הבריטי ואת ניצולי השואה, פגועי הגוף והנפש.

אשתדל לתאר כמה מהם,

ברחוב שלי עומד עדיין ביתה של משפחת זיסמן, גב זיסמן מנהל בית הספר בנוה-עובד, נולד בליטא. ריחם וצילם של יערותיה לא הניחו לו, עד שהגיע אל הנחלה ונטע סביב ביתו אורנים, לזכר המולדת שלא נשכחה, גם שדרת עצי האזדרכת נטע לפני ביתו, נותני צל, מזרעם צמח אצלי בדינה עץ מפואר ונקרא עד היום בפי משפחתי "העץ של דב זיסמן", הוא נשא את מרגלית, אלמנת גוש עציון. זכר חבריה שנפלו בקרבות לא הניח לה, והיה לה קשה להשתלב כאן, בזקנותה זכתה לחזור לגוש.

משה פרלמוטר, חייל מהבריגדה גם הוא, היה בעל כמה תארים אקדמאים בלשונות הקלסיות, יוונית ולטינית, למד זמן מה בירושלים, התגייס והגיע הנה, אני רואה אותו נוהג לאיטו בעגלה רתומה לפרד, בדרכו אל טושל (שמו האמיתי דוד בלום), לשיחת רעים על נושאים שברומו של עולם, תוך שתיית יין מגביעים מקריסטל ( ! ) וכל זה בבלאגן, בביתו של רווק מושבע כמו טושל. כרמלה, ילידת הארץ שבאה למושב בתור גננת, מצאה בפרלמוטר את בן הזוג המתאים, שניהם חיים לפי עקרונות, אדישים לכל דבר שבמותרות, מדקדקים בשמירת ההלכה, אין שימוש בחשמל בשבת, למשל. היתה אישה סקרנית מאין כמוה, התבוננה סביבה בעין חדה, ומה שראתה, כתבה בשפתה המיוחדת, את רשימותיה כינסו ילדיה בחוברת נאה "חיים במושב דתי". היא לא היתה הגננת היחידה ש"מזווג הזוגות" הקרה אותה הנה.

חיים לב שירת בחיל האוויר של הצבא הבריטי, היה איש צמא דעת וידען בתחומים רבים, מומחה גדול לכל מה שקשור ללוח העברי. התגוררו בביתו הוריו המבוגרים, אביו, שהיה בזמנו טבח באחת האניות הגדולות ששטו בין אירופה לארצות הברית ואמו, שראינו ערב ערב מטיילת בהדר, כסיות לבנות לידיה, חיוך למברכיה בשלום, כאילו היא בטיילת של הריביירה הצרפתית.

 

נדמה לי, שהם היו הסבא והסבתא היחידים בכפר.

עד כאן חלק מזכרונותי

מושב הזורעים,
טל: 04-6796137, פקס: 04-6731803, דוא"ל: [email protected]